רופא שיניים התרשל בזיהוי דלקת קודם ביצוע עקירה וגרם לנזק של כמיליון ש"ח!

רשלנות רפואית לא מדלגת גם על רופאי השיניים. ולשם כך נדרשת מומחיות משפטית וניסיון כדי לעמוד על החובות והאחריות המוטלת על רופאי על פי החוק ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרהה.

במקרה דנן, רופא השיניים, טען כי ערך צילום לפייצנט אולם איבד את הצילום שיכל לזהות את הדלקת. נקבע כי הרופא חב באחריות לנזק הראייתי שגרם, ומשכך גם חב בפיצוי בגין הנזק שנגרם לפציינט בשל עקירת שן טרם טיפול בדלקת.

המומחה מטעם בית המשפט קבע כי קיים קשר בין העקירה שביצע הנתבע ללא ביצוע צילום מתאים לפני כן לשרשרת האירועים שעבר התובע לאחר העקירה. מחוות הדעת עולה שהכאב ממנו סבל התובע יכול להעיד על דלקת סביב השן, ובמקרה שכזה היה על הנתבע להימנע מביצוע העקירה עד לאחר טיפול בדלקת. בנוסף, היה צורך בביצוע צילום רנטגן לפני העקירה אך הצילום אינו קיים כיום ולא הוצג בבית המשפט. נקע כי קשה לקבל את טענת הנתבע שהצילום אבד.

הרופא גם לא קיים את דרישות החוק- סעיף 13 לחוק זכויות החולה הקובע כי על מנת לקבל הסמכה מדעת של מטופל יש למסור לו מידע הכולל: אבחנה, פרוגנוזה, תיאור הטיפול, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכונים, וכן סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים

את הנכות שנגרמה כתוצאה מהעקירה אמד מומחה ב-23.4% משוקללת לצמיתות (10% בגין הפרעה בינונית בלעיסה; 10% בגין פגיעה בינונית בפעילות עצבי המוח עם הפרעות תחושתיות ניכרות; 3% בגין הגבלת תנועה קלה במפרק הטמפורומנדיבולרי הפוגעת בפתיחת הפה; ו-2.5% בגין הפגיעה בחוש הטעם). וכן 5% בגין כאבי ראש.

נקבע נזק בסך 915,953 ש"ח.

**הכותב הינו עו"ד, בוגר תואר ראשון במשפטים ומדע המדינה (LLB) מהאוניברסיטה העברית וכן מוסמך בעל תואר שני במשפטים (LLM) . האוניברסיטה העברית. מתמחה בקניין רוחני (פטנטים, סימני מסחר וזכויות יוצרים, עיצובים) ונזיקין (נזקי גוף וביטוח לאומי)**

***אין לראות באמור במאמר זה ובכלל באתר משום ייעוץ משפטי ואין לראות בדברים הכתובים בו משום תחליף לייעוץ משפטי פרטני אלא דעה אישית ו/או הסבר כללי בלבד. כמובן שאין להסתמך ו/או לפעול בהתאם לאמור לעיל ללא ייעוץ משפטי פרטני מעו"ד***

לפסק הדין מלא:

בית משפט השלום בירושלים ת"א 41357-08-14 פלוני נ' זין

פסק דין

תביעה לרשלנות רפואית, בטענה לטיפול רשלני בשיניו של התובע.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1. ביום 13.05.13 פנה התובע, יליד שנת 1985, לנתבע, רופא שיניים בעיסוקו, ודיווח לו על כאבי שיניים שנמשכו כשבוע וביקש לקבל טיפול.

2. לטענת התובע, הנתבע בדק אותו, והחליט לבצע, באותו היום, עקירה של שן בינה תחתונה משמאל, שן 38 (להלן: "השן"). הנתבע הזריק לתובע מספר זריקות אלחוש ולאחר מספר דקות ביצע את העקירה.

3. התובע טען, כי שעות מספר לאחר הטיפול, הוא החל לסבול מכאב באזור השן. בחלוף יומיים, כשהכאבים הלכו והחמירו, הוא החל לסבול גם מנפיחות של הלסת התחתונה ומהגבלה בתנועת הלסתות. הוא פנה לרופא משפחה ובהמלצתו החל בטיפול אנטיביוטי. ואולם, גם בשלב זה, הכאבים גברו, והוא החל לסבול מכאבי ראש, הקאות, הירדמות של הגפיים, חוסר תחושה בפנים ומתופעות נוירולוגיות נוספות.

4. במצב דברים זה, הובהל התובע לבית החולים "שיבא", שם אובחן כסובל מזיהום חמור והוא אושפז במחלקה לכירורגיית פה ולסת, וקיבל טיפול אנטיביוטי לווריד. כשמצבו התייצב, הוא הועבר למחלקה הנוירולוגית, שם אובחנה התפתחות של "סינדרום למייר (Lemierre)" – זיהום רקמות רכות באזור פה-לוע שיוצרת דלקת זיהומית של הוריד הג'וגלארי בצוואר. וזאת, על רקע עקירת השן המודלקת וחדירת הנגיפים לכלי הדם בצוואר, ומשם – למוח. התובע אושפז למשך 14 ימים.

5. לאחר ששב לביתו, הופנה התובע לקבלת טיפולי פיזיותרפיה לפה וללסת, וטופל במרפאת כאב. ואולם, הטיפול לא שיפר את מצבו, והוא המשיך לסבול משיתוק חולף בגפיים, מאובדן חוש הטעם והריח, מכאבי ראש עזים, מסחרחורות, מחוסר שווי משקל, ומכאבי גב. הוא נזקק לאשפוזים נוספים והופנה לקבלת טיפול פסיכיאטרי.

6. לטענת התובע, מצבו הרפואי הוא תוצאה של טיפול רשלני של הנתבע, שראשיתו באי ביצוע צילום רנטגן אבחנתי לשן עובר לעקירתה, דרך התעלמות מתלונות התובע, אי אבחון ההליך הזיהומי בזמן אמת, וכלה בקבלת החלטה לעקור את השן ולא להמתין עד לטיפול בזיהום שבשן. בהמשך, נמנע הנתבע ממתן טיפול אנטיביוטי לתובע לאחר העקירה והתעלם מהסכנות הברורות שיש בעקירת שן מודלקת. בנוסף נטען לפגיעה בעצב הלשון תוך כדי הטיפול. לצד כשלים רפואיים אלו, טען התובע לכשלים בניהול רשומה רפואית, וביצוע ההליך הרפואי מבלי שהתובע נתן את הסכמתו המודעת לביצועו.

7. הנתבע כפר במיוחס לו. לדבריו, הטיפול שהעניק לתובע היה בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת ולסטנדרט הרפואי הסביר והמקובל. לדבריו, הוא ערך את כל הבדיקות הנדרשות והמקובלות בטרם המליץ לתובע על עקירת השן, הסביר לתובע את מהות הטיפול, תוצאותיו והשלכותיו, ולאחר שהתובע נתן את הסכמתו המלאה והמודעת לטיפול, הוא ביצע את העקירה במיומנות ובזהירות. בתום הטיפול הוא מסר לתובע את ההנחיות המתאימות והמקובלות, ואף צייד אותו במרשם לתרופה אנטיביוטית. הוא הדריך את התובע ליצור עמו קשר בכל מקרה של החמרה. הנתבע גם טען להעדר קשר סיבתי בין הטיפול שהעניק לתובע לנזק הרפואי הנטען על ידו.

המסכת הראייתית

8. את טענותיו באשר לרשלנות הנתבע, תמך התובע בחוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, מומחה לניתוחי פה ולסת. ד"ר ברק קבע, כי הנתבע התרשל כשלא ביצע צילום רנטגן בטרם העקירה; כשלא נתן לתובע טיפול אנטיביוטי לפני ביצוע העקירה; שניהל רשומות רפואיות חלקיות ולקויות בניגוד למקובל ולנדרש לפי ההנחיות והדין; וכשלא הסביר לתובע על מהות הטיפול, הכאבים והנפיחות הצפויים לו, כמו גם על הסיכונים הצפויים כתוצאה מהעקירה, וממילא לא קיבל את הסמכתו של התובע לביצוע העקירה. ד"ר ברק גם קבע, כי הנתבע התרשל בכך שפגע בעצב הלשון בזמן העקירה ובכך גרם לתובע לאבד את חוש הטעם והריח.

9. באשר לנזקים שנגרמו לו, מלבד הכאבים והתופעות הנזכרות, טען התובע כי מאז הטיפול הוא טרם שב לעבודתו בבנייה ושיפוצים, הוא נזקק ויזדקק לעזרת צד ג' בתפקודו היומיומי, כמו גם לשימוש מוגבר במוניות והסעות מיוחדות.

10. את טענותיו ביחס לנכותו כתוצאה מהטיפול תמך התובע, הן בחוות דעתו של ד"ר ברק והן בחוות דעתו של ד"ר אריה קוריצקי מומחה לנוירולוגיה.

11. ד"ר ברק העריך בחוות דעתו את נכויות התובע בתחום הפה והלסת כדלהלן: 10% נכות צמיתה בגין הפרעה תפקודית בפרקי הלסת ושריר הלעיסה; 13.3% נכות צמיתה בגין הירידה בתחושת הלשון והחניכיים; ו-5% נכות צמיתה בגין אובדן חוש הטעם והריח.

12. בחקירתו הנגדית אישר ד"ר ברק כי כאשר מאובחנת עששת גם אז יש הצדקה לעיתים לביצוע עקירה, ובמידה ואין מצב דלקתי, גם אין צורך להקדים לטיפול מתן תרופה אנטיביוטית. ואולם, האבחנה כי אין למטופל מצב דלקתי, חייבת להתבצע על סמך צילומי רנטגן. רק לאחר ביצוע צילום המלמד כי אין מצב דלקתי, ניתן לבצע עקירה.

13. ד"ר ברק גם אישר, כי ההסתברות להתפתחות דלקת והופעת זיהום עמוק לאחר עקירה, אינה גבוהה ומדובר בתופעה שאינה שכיחה. לדבריו, אין פרקטיקה של מתן אנטיביוטיקה בכל מקרה של עקירה. טיפול אנטיביוטי ניתן רק כאשר הרופא המטפל סבור שהייתה בשן דלקת וקיים חשש להתפתחות זיהום, או כאשר מזהים התפתחות זיהום מספר ימים לאחר העקירה.

14. עוד אישר ד"ר ברק בעדותו, כי לא ניתן לבצע הדמיה של עצב הלשון, מאחר ומדובר בעצב שעובר בתוך רקמה רכה. עם זאת, ידוע היכן עובר העצב מבחינה אנטומית, וככל שהרופא מיומן יותר, הסיכון לפגיעה בעצב הלשון, קטן. ככלל, מדובר בתוצאה שאינה שכיחה. הוא ציין, כי במקרה בו השן כלואה לכיוון הלשון, הסבירות לפגיעה בעצב הלשון גבוהה מאוד, ולכן הפרקטיקה המקובלת כיום היא לבצע צילומי CT תלת ממדיים, מתוכם ניתן ללמוד מאיזה כיוון לעקור את השן. גם במקרה שכזה, הסיכון אינו מתאיין לחלוטין, וקיימת אפשרות לפגיעה בעצב במהלך העקירה.

15. בתחום הנוירולוגי, העריך ד"ר קוריצקי את נכותו של התובע בשיעור 20% בגין כאב ראש כרוני קשה ובשיעור 5% בגין פגיעה בעצב האולנרי משמאל.

16. מנגד, הנתבע תמך את טענותיו בדבר סבירות הטיפול שהעניק לתובע בחוות דעתו של ד"ר שי דורי, מומחה לניתוחי פה ולסת. בחוות דעתו קבע ד"ר דורי, כי כאב בשן בינה אינו מעיד בהכרח על זיהום, והוא יכול לנבוע מעששת עמוקה; לא היה הכרח לתת טיפול אנטיביוטי לפני העקירה; הנתבע רשם לתובע טיפול אנטיביוטי לאחר העקירה כמקובל; הופעת הזיהום הייתה בבחינת סיכון רפואי נדיר שהתממש ואין בכך כדי ללמד על התרשלות מצד הנתבע; הופעת "תסמונת למייר" הינה עניין נדיר, בכלל, ובפרט לאחר עקירת שן בינה; פגיעה בעצב הלשון במהלך עקירה, יכולה להתרחש גם בטיפול של הרופא המיומן ביותר, ואין בכך כדי להעיד על רשלנות; הגבלה בפתיחת הפה הינה תופעה מוכרת לאחר ניתוחים בחלל הפה בסמוך למערכת שרירי הלעיסה, ועל התובע לעבור סדרת טיפולי פיזיותרפיה מתאימים שיביאו לשיפור במצבו.

17. הנתבע גם חלק על נכויותיו של התובע כיום. הוא תמך טענותיו אלו בחוות דעתו של ד"ר דורי ובחוות דעתו של פרופ' זוהר ארגוב בתחום הנוירולוגי.

18. ד"ר דורי קבע כי לתובע 5% נכות בגין הפגיעה בעצב הלינגוואלי מימין ללא פגיעה בעצב הלסת מימין, ו-10% נכות זמנית בגין הפרעה תפקודית של פרקי הלסת ושרירי הלעיסה. לדבריו, מדובר בנכות זמנית, שכן במידה והתובע יעבור קורס פיזיותרפיה, מצבו ישתפר. באשר לאובדן חוש הריח והטעם טען ד"ר דורי, כי אין מדובר בנכות המצויה בתחום מומחיותו, כפי שהיא אינה מצויה בתחום מומחיותו של ד"ר ברק.

19. ד"ר דורי אישר בחקירתו הנגדית, כי כאב ממושך בשן מעיד על קיום דלקת בעצב השן. בשל כך, בין היתר, השאלה אודות הכאב ומשכו היא שאלה חיונית בטרם קביעת הטיפול. כן אישר ד"ר דורי, כי במקרה בו לא קיימת אבחנה וודאית, אין לבצע עקירה. לדבריו, לא בכל מקרה בו קיים זיהום אין מבצעים עקירה. רק כאשר מדובר בזיהום חמור, שגורם להגבלה גדולה בפתיחת הפה, אין לבצע עקירה, והדבר גם לא אפשרי בשל ההגבלה. ככל שבוצעה עקירה יש בכך כדי ללמד כי לא הייתה הגבלה בפתיחת הפה, ומכאן, כי אם היה זיהום הוא לא היה חמור.

20. באשר למתן אנטיביוטיקה לאחר עקירה, ציין ד"ר דורי, כי הוא נוהג לתת אנטיביוטיקה לכל מטופליו אחרי עקירה, אך ציין כי אין מדובר בפרקטיקה הרפואית המקובלת.

21. פרופ' ארגוב, מומחה בנוירולוגיה קבע בחוות דעתו כי אין לתובע כיום כל נכות נוירולוגית.

22. בשל מחלוקות אלו בין המומחים, מינה בית המשפט (כב' השופטת שושנה ליבוביץ') את פרופ' עמי שמידט, מומחה לשיקום פה, על מנת שיחווה דעתו, הן בשאלת האחריות של הנתבע לנזקי התובע, והן בשאלת נזקיו של התובע בתחום הפה והלסת. כמו כן, מינה בית המשפט את פרופ' תמיר בן חור, מומחה בנוירולוגיה לאמוד את נזקי התובע בתחום הנוירולוגיה.

23. פרופ' שמידט קבע בחוות דעתו כי קיים קשר בין העקירה שביצע הנתבע ללא ביצוע צילום מתאים עובר לעקירה לשרשרת האירועים שעבר התובע לאחר העקירה. ואולם, לדבריו, יש בכך להסביר רק את הפגיעה ביכולת לפתיחת הפה ואת הפגיעה בתחושה, בטעם ובלעיסה. לעומת זאת, את הסחרחורות, כאבי הראש והנימול ביד וברגל שחוות התובע מדי פעם, לא ניתן לקשור לעקירה של השן.

24. באשר לנכותו של התובע, קבע פרופ' שמידט כי יש לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפרעה בינונית בלעיסה; 10% בגין פגיעה בינונית בפעילות עצבי המוח עם הפרעות תחושתיות ניכרות; 3% בגין הגבלת תנועה קלה במפרק הטמפורומנדיבולרי הפוגעת בפתיחת הפה; ו-2.5% בגין הפגיעה בחוש הטעם.

25. בעדותו, ציין פרופ' שמידט, כי כאשר מטופל מתלונן על כאבים, יש לצייד אותו בתרופה אנטיביוטית למשך יומיים שלושה ורק לאחר מכן ניתן לטפל בו. הוא הדגיש כי לא מבצעים פעולות כירורגיות באדם הסובל מכאב חריף. הוא הטעים, כי לשן בינה יש שתי מקורות עצבוב, העצב שמוליך את העצבוב לשיניים ועצבוב נוסף המגיע מחוט השדרה. עצבים אלו יכולים לגרום לעיתים לדלקת היקפית, ועל כן לא מבצעים עקירה בטרם נטילת אנטיביוטיקה למשך יומיים שלושה.

26. באשר למתן אנטיביוטיקה לאחר עקירה ציין פרופ' שמידט כי אין נותנים זאת באופן קבוע אלא במקרה שיש חשש להתפרצות דלקת.

27. פרופ' בן חור קבע, כי יש להכיר באופן חלקי בנכות התובע בגין כאבי ראש כשארית כרונית של הסיבוך שנגרם לתובע לאחר העקירה, והוא העריך זאת בשיעור של 5%. באשר לאובדן חוש הטעם והריח, כמו גם הפגיעה בתחושה בלסת התחתונה, תמך פרופ' בן חור בקביעותיו של פרופ' שמידט.

לצד חוות הדעת, התובע תמך את טענותיו בתצהירו שלו, ובתצהיר של אמו, גב' קמי בוחניק.

28. התובע שב בתצהירו על השתלשלות האירועים כפי שפורטו בכתב תביעתו, תוך שהוא מפרט את כאביו, מגבלותיו, קשייו כתוצאה מהטיפול ואת שעבר בעקבותיו והטיפולים הרפואיים והתרופתיים שקיבל, בכלל זה שימוש קבוע בקנאביס. כן פרט, את העזרה שקיבל מבני משפחתו, אמו ואחותו, שסעדו אותו בכל תקופת אשפוזו ואף לאחר מכן בביתו.

29. הוא הוסיף, כי לאחר שעמד על הנזק שנגרם לו ממעשיו ומחדליו של הנתבע, הוא שב למרפאתו של הנתבע, וביקש לקבל לידיו עותק מהתיק הרפואי שלו. ברם, הנתבע לא ניהל רשומה רפואית, לא תיעד את תלונותיו, רגישויותיו, עברו הרפואי ועוד. הוא אף זייף מסמך רפואי בהציגו כאילו הוא ביצע לו צילום רנטגן. בהמשך, כשביקש לקבל עותק הצילום, אמר לו הנתבע כי הצילום אבד. עוד ציין התובע, כי פנה בתלונה ללשכת הבריאות המחוזית במחוז מרכז, ושם נמסר לו כי לאחר בדיקת פתע במרפאה, נסגרה המרפאה.

30. בחקירתו הנגדית, שלל התובע את הטענה כי הוא נשאל על ידי הנתבע עובר לקבלת הטיפול שאלות אודות מצבו הרפואי. הוא גם הכחיש כי בוצע לו צילום רנטגן של השן עובר לעקירה. הוא גם טען, כי הנתבע לא רשם לו טיפול אנטיביוטי לאחר העקירה. לדבריו, מרשם לאוגמנטין, הוא קיבל מ"בחורה שפגשה אותו במכבי" והביאה לו מרשם בכתב ידה, מרשם שלא כובד ב"סופר פארם".

31. אמו של התובע, גב' בוחניק, ציינה בתצהירה כי בעקבות הטיפול שעבר בנה, הוא הפך ל"שבר כלי". היא וגרושתו של התובע חלקו את הטיפול בתובע במשמרות. היא נאלצה לוותר על שעות עבודה במקום עבודתה, ולעיתים ביצעה משמרות ערב על מנת לסעוד את בנה בשעות היום, כשגרושתו הלכה ללימודים. היא ציינה, כי היא בישלה עבור בנה, כיבסה עבורו, החליפה מצעים, ערכה קניות, סידרה את הבית ואף סייעה לו להתלבש.

32. היא הוסיפה, כי תקופה קצרה לאחר שהתובע שוחרר מבית החולים הוא התגרש ושב לגור בביתה. מאז הוא מתגורר עמה בביתה, ועד היום הוא נזקק לעזרתה. לא פעם היא מסיעה אותו לטיפולים ולבדיקות, לאחר שרישיון הנהיגה שלו נשלל.

33. הנתבע תמך טענותיו בתצהירו, כשהוא מציין כי ביצע לתובע צילום רנטגן עובר לעקירה, אך הוא לא הצליח לאתרו והוא ככל הנראה אבד. הוא שב על כך גם בעדותו. הוא הוסיף, כי מהצילום הוא למד על קיומה של עששת עמוקה בשן. לדבריו, העששת הגיעה כמעט עד העצב. את הצילום הוא הדביק לכרטיס, אחר לאחר מכן הוא אבד.

דיון והכרעה

שאלת ההתרשלות בטיפול

34. ראשית יצוין, כי אכן הנתבע לא ערך כרטסת רפואית כמתחייב בהתאם לנוהל בריאות השן 2.1 ולפי סעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. בהתאם לנוהל, על הרופא המטפל לדאוג לרישומים הרלוונטיים לכל מטופל ולכל טיפול. סעיף 7 לנוהל קובע את הפרטים שהרופא נדרש לציין בכרטסת הרפואית. אלו כוללים בין היתר, תלונות המטופל וסיבת הפנייה, תיאור הבדיקה הקלינית והרנטגנית באופן מפורט, אבחנות, תכנית טיפול ופרוגנוזה. כן יש לפרט את הטיפולים השונים, אופני הרדמה, חומרי הרדמה ועוד.

35. במקרה זה, אין בכרטסת פירוט, לא של תיאור הכאב על ידי התובע ומיקומו, לא תיעוד של ממצאי הצילום, לא ממצאי בדיקת הנקישה שהנתבע ביצע לפי טענתו (עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 30), לא ממצאי בדיקת הקור שהנתבע ביצע לפי טענתו (עמ' 45, שורה 1); לא תיאור של דלקת; ולא תיאור של מהלך העקירה. גם טענת הנתבע אודות עומק העששת, שהגיעה "כמעט לעצב" (עמ' 45, שורה 30), לא זכתה לכל אזכור. גם לא ניתן לדעת מה היה מנח השן שנעקרה, משהדבר לא פורט ברשומה (ראו עדותו של ד"ר דורי, מומחה מטעם הנתבע, בעמ' 32 לפרוטוקול, שורה 24). לא ניתן לדעת אם השן הייתה כלואה אם לאו (עמ' 35, שורה 28). מדובר במחדל של ממש, שכן לרשומה רפואית חשיבות מרובה ותפקיד מרכזי בהליך ההתחקות אחר התפתחויות שאירעו בעבר (ראו: ע"א 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי נ' ד"ר סרנת אריה (פורסם בנבו, 20.01.11); ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 12.08.10)).

36. ואולם, לצד זאת, איני סבור שניתן לקבוע כי הרשומה הרפואית (נ/1) היא מזויפת ושהיא נכתבה אך בדיעבד ולא בזמן אמת. לא זו בלבד שמדובר בטענה שלא בא זכרה בכתב התביעה (שם נטען רק להיות הרשומה הרפואית לקויה וחלקית, וכאמור, היא אכן כזו) והיא מהווה הרחבת חזית אסורה; אלא שמדובר בטענה חמורה, הדורשת ראיות משמעותיות, וכאלו לא הובאו. למעשה, מדובר בטענה שלא זכתה לראיות כלשהן.

37. יצוין כבר עתה, כי משאיני סבור כי נכון להטיל ספק במהימנות הרשומה הרפואית, אני סבור כי אכן הנתבע רשם לתובע טיפול אנטיביוטי לאחר העקירה, כפי שמצוין ברשומה. זאת, הגם שלא הוצג עותק של המרשם. מסקנה זו נתמכת גם מהרשומה הרפואית של קופת חולים (מסמך 9 בתיק המוצגים של התובע). לפיה התובע ציין כי הוא נטל אנטיביוטיקה כשבוע לפני הגעתו למרפאת קופת החולים, היינו ממועד העקירה. כך גם עולה מהרשומה הרפואית של בית החולים "שיבא" (העמוד השני במסמך 10 בתיק המוצגים של התובע).

38. כפי הרשום ברשומה הרפואית (נ/1), האבחנה שנעשתה על ידי הנתבע הייתה שהתובע סובל מעששת עמוקה בשן 38. ואכן, לא הייתה מחלוקת בין המומחים כי עששת עמוקה גורמת לכאב עז (פרופ' שמידט בעמ' 38 לפרוטוקול, שורה 1; ד"ר ברק – עמ' 22, שורה 15; וד"ר דורי – עמ' 30, שורה 16). ברם, בד בבד לא הייתה מחלוקת ביניהם כי כאב שכזה יכול להעיד גם על דלקת סביב השן, ובמקרה שכזה היה על הנתבע להימנע מביצוע העקירה עד לאחר טיפול בדלקת.

39. פרופ' שמידט ציין בחוות דעתו, כי "האפשרות להתפתחות זיהום לאחר עקירה כסיבוך ידועה, אולם סיכוייה עולים משמעותית בקיומה של דלקת ברקמות מסביב השן מלכתחילה ובצורה סוערת בדרך כלל. זהו נתון קריטי המחייב דחיית העקירה עד להשפעת טיפול אנטיביוטי מניעתי להורדת כמות החיידקים. זו לא הייתה עקירה אלקטיבית אלא עקירה בשל כאבים והיה חובה לברר ולזהות מה מקורם, ואם אין אבחון חד משמעי, אז אין לעקור".

40. פרופ' שמידט חזר על קביעה זו בעדותו בבית המשפט, וציין כי אם הוא היה מקבל את התובע לטיפול ושומע ממנו על כאבים, הוא היה שולח אותו הביתה עם מרשם לאנטיביוטיקה ליומיים-שלושה ורק אז קובע לו תור לביצוע העקירה (עמ' 37 לפרוטוקול, שורה 27). לדבריו, "שן בינה, הקרבה שלה לעצב יכולה לגרום לבעיה. וכנראה שזה מה שגרם לבלגן בהמשך" (עמ' 38, שורה 19). לכך שאין לבצע טיפול באותו יום לאדם המתלונן על כאבים, ויש לטפל לפני העקירה באנטיביוטיקה, הסכים גם ד"ר דורי, מומחה מטעם הנתבע (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 11).

41. פרופ' שמידט ציין, כי רשימתו של הנתבע בכרטסת הרפואית את המילה "מוביליטי" (ניידות), יש בה כדי לבסס את החשד כי הדלקת עברה מהשן לרקמות הרכות, דבר שדרש מתן אנטיביוטיקה והמתנה לפני העקירה. זאת, כדי למנוע את הסיכון של חדירת חיידקים למחזור הדם. המסקנה, כי הנתבע היה מודע לקיומה של דלקת, או למצער חשד באופן משמעותי בקיומה, נלמדת גם מכך שהוא רשם לתובע אנטיביוטיקה לאחר העקירה, כך, כאמור, לפי דברי הנתבע.

42. אכן, ד"ר דורי קבע בחוות דעתו כי כאב ממקור השן אינו מעיד בהכרח על זיהום. ברם, התובע סבל מכאב כשבוע לפני פנייתו לנתבע, ומשהרשומה הרפואית לא תקינה ואינה מתעדת את המידע הנדרש, לא ניתן ללמוד מתוכה על משך התקופה בה סבל התובע מכאב טרם הגעתו למרפאה, ויש לקבל את גרסת התובע בעניין זה. בהתייחס לכך, ד"ר ברק קבע בחוות דעתו, כי כאב ממושך מעיד על קיומה של דלקת בשן ועל כך שהדלקת התפשטה מהשן לעצם המקיפה אותה. גם ד"ר דורי אישר כי לאופן תיאור הכאב יש משמעות לא מבוטלת מבחינת אבחון הבעיה בשן (עמ' 30 לפרוטוקול, שורה 26). בנסיבות אלו, בשל החסר ברשומה, גם לא ניתן לדעת אם הכאב היה תוצאה של דלקת או של עששת עמוקה, כפי שאישר גם ד"ר דורי (עמ'31 לפרוטוקול, שורה 33). בעניין זה, ד"ר דורי הסכים עם קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שמידט, כי כל עוד אין אבחנה ברורה אודות מקור הכאב, אין לבצע עקירה (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 25).

43. לכן, לקביעת ד"ר דורי כי הטיפול המקובל במצב של עששת עמוקה בשן בינה הוא עקירת השן, אין משמעות של ממש. שכן, אפשר וזהו הטיפול הרגיל בשן בינה במצב של עששת, ברם, השאלה הרלוונטית במקרה זה היא, האם הייתה דלקת מסביב לשן, שאז כאמור, הייתה מוטלת על הנתבע חובה לטפל תחילה בדלקת ורק לאחר מכן לבצע את העקירה. התשובה לשאלה זו תלויה, בין היתר, בשאלה על סמך מה קבע הנתבע את אבחנתו, האם על סמך בדיקה קלינית בלבד, או גם על סמך צילום רנטגן.

44. החשיבות שיש בתשובה לשאלה האם בוצע צילום רנטגן אם לאו, נעוצה בכך, שלמעשה לא הייתה מחלוקת בין המומחים, כי היה צורך בביצוע צילום רנטגן עובר לעקירה. פרופ' שמידט הבהיר כי גם קיומה של עששת מאבחנים קודם כל בצילום רנטגן ורק אחר כך תומכים זאת בכלים ידניים ובתחושות של המטופל (עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 6). גם ד"ר דורי שביקש להסתייג מקביעה זו, וטען כי ניתן לאבחן עששת גם על סמך תלונות המטופל, הודה שהוא עצמו מבצע צילום רנטגן בתחילת הטיפול, ואם אין אבחנה וודאית הוא אינו מבצע עקירה (עמ' 32, שורה 11 ואילך). צודק ב"כ התובע בסיכומיו, כי למעשה גם הנתבע מודה בכך שיש לבצע צילום, שכן גם לטענתו הוא לא סמך על בדיקות אחרות אלא ביצע צילום רנטגן.

45. הנה כי כן, הנתבע טען, כי הוא ביצע צילום רנטגן בתחילת הטיפול הדנטלי ששלל קיומה של דלקת בלסת או סביב לשן. דא עקא, שהצילום אינו קיים כיום, ולא הוצג צילום שכזה בבית המשפט. לטענת הנתבע, היה צילום שכזה, שצורף לרשומה הרפואית (ניתן לדבריו להבחין בכך בצילום של הרשומה הרפואית, וניתן גם להבחין בסימני הדבקת צילום על גבי הכרטסת הרפואית. ואולם לא ניתן לדעת מה תוכנו של הצילום שהיה מודבק שם), ואולם הוא אבד.

46. לא זו בלבד, שקשה לקבל את הטענה בדבר אובדן הצילום, שכן לטענת הנתבע, הצילום היה קיים בידיו בשעה שב"כ התובע פנה אליו וביקש את התיק הרפואי. בנסיבות אלו, כאשר הוא כבר יודע כי צפוי להתקיים הליך משפטי, והוא מודע לחשיבותו של הצילום, קשה לקבל את הטענה לאובדנו של הצילום; ולא זו בלבד שאין כל ראייה שיש בה כדי לתמוך את טענת הנתבע כי הוא אכן ביצע צילום לתובע עובר לעקירה, שכן אין כל רישום אודות ביצוע הצילום ברשומה הרפואית, ואין כל רישום ביחס לממצאי אותו צילום (פרט ל"עששת עמוקה" שלא בהכרח נלמדה מתוך צילום), והנתבע אפילו לא הוכיח כי במרפאת הנתבע קיימת מכונת צילום; ולא זו בלבד שאין ברשומה תיאור של הממצאים המלמדים על קיומה של עששת ולא ניתן לשלול קיומו של זיהום (ראו עדותו של ד"ר דורי, מומחה מטעם הנתבע, בעמ' 31 לפרוטוקול, שורה1 ושורה 35), וכאמור לרשומה הרפואית חשיבות מרובה ותפקיד מרכזי בהליך ההתחקות אחר התפתחויות שאירעו בעבר; אלא שגם אם הייתי סבור כי אכן בוצע צילום רנטגן על ידי הנתבע, הרי משעה שהוא התרשל בשמירתו וגרם לנזק ראייתי לתובע, נטל השכנוע עובר אליו להוכיח כי לא התרשל בטיפול (ע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי (פורסם בנבו, 24.11.10); ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (פורסם בנבו, 5.06.07). המשמעות של העברת הנטל היא, כי על הנתבע להוכיח את העובדות השנויות במחלוקת שלגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנותו, ובמקרה זה הכוונה לעובדות שיכלו להתבהר מתוך הרשומה ((ע"א 8842/08 בעניין עזבון המנוח גדעון לב ארי [פורסם בנבו]; ע"א 10094/07 בעניין בית החולים האנגלי; רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 321 (2002)). היינו, להוכיח כי לא ניתן היה לראות בצילום דלקת שהצדיקה את אי ביצוע העקירה בטרם טיפול אנטיביוטי בדלקת. על כן, בין אם הנתבע ביצע צילום רנטגן אך איבד אותו, ובוודאי אם הנתבע כלל לא ביצע צילום רנטגן, הנטל עובר עליו להוכיח את שניתן היה להוכיח בנקל באמצעות הצילום, היינו שלא הייתה דלקת ברקמות סביב השן שחייבה את דחיית ביצוע העקירה.

47. יתרה מזאת. לא זו בלבד שלא עלה בידו של הנתבע להוכיח שלא הייתה דלקת, אלא שדווקא עולה, כי כן הייתה דלקת עובר לעקירה. מסקנה זו נלמדת, הן מכך כי הנתבע רשם לתובע אנטיביוטיקה, וההנחה היא כי לא היה מקום ליתן אנטיביוטיקה ללא כל אינדיקציה לכך. מכאן, כי הנתבע הבחין בדלקת או לפני העקירה, ככל שאכן בוצע צילום, או תוך כדי העקירה, ומכאן כי אם היה נערך צילום, הנתבע היה מבחין בדלקת, ונמנע, או צריך היה להימנע מביצוע העקירה באותו יום. הטענה, כי האנטיביוטיקה ניתנה כחלק מפרקטיקה רגילה במקרה של עקירת שן בינה, אינה עולה בקנה אחד עם עדויות המומחים. ד"ר ברק שלל מתן אנטיביוטיקה בכל עקירה של שן בינה, אלא רק במקרים שהרופא המטפל חושש להתפתחות זיהום (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 12 ואילך). גם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שמידט, אישר זאת (עמ' 37 לפרוטוקול, שורה 8). ולמעשה גם, המומחה מטעם הנתבע, ד"ר דורי, אישר כי אין פרקטיקה רפואית, לפיה צריך לתת אנטיביוטיקה לכל מטופל צעיר ובריא שעבר עקירה (עמ' 33, שורה 15).

487. אכן, ד"ר דורי טען כי עצם ביצוע העקירה מלמד כי לא הייתה דלקת, שכן קיומה של דלקת גדולה הייתה מונעת את פתיחת הפה. ברם, לא זו בלבד שטענה זו לא הייתה מקובלת על המומחים האחרים, אלא שאם יש ממש בטענה זו, הרי שאין הכרח לבצע צילום רנטגן כדי לעמוד על קיומה של דלקת, מפני שניתן לברר זאת בקלות בדרך של ניסיון לפתיחת הפה. למעשה, לפי טענה זו, גם לא ניתן לבצע עקירה במצב של דלקת. ברי, כי אין בטענה זו ממש, וגם ד"ר דורי ציין כי רק בדלקת חריפה קיימת מניעה לפתיחת הפה. ביצוע צילום ייתכן והיה מלמד על קיומה של דלקת קטנה יותר שמאפשרת פתיחת הפה, אך שחייבה, כך לפי דעת המומחים, הימנעות מעקירה במצב שכזה.

49. המסקנה היא אפוא, כי הנתבע לא אבחן כראוי את מקור הכאב בשן ופעל בניגוד לרופא סביר תוך שהוא מתעלם מאופי התלונות של התובע, ומהסכנה שיש בביצוע עקירה במצבו. הוא לא ביצע צילום רנטגן לפני העקירה כמתחייב. וגם אם אקבל את טענתו כי ביצע צילום שכזה, יש להניח – בהעדר הצילום ברשלנות הנתבע - כי הוא הבחין בדלקת שהייתה צריכה למנוע את ביצוע העקירה. כאמור, מכלול הממצאים מלמדים כי אכן הייתה דלקת משמעותית, שהתפשטה לרקמות הרכות (כפי שציין הנתבע בעצמו בכרטסת הרפואית), והיא בוודאי נצפתה בצילום, או הייתה נצפית בו, לוּ היה נעשה. דלקת זו חייבה את דחיית העקירה ואי ביצועה עובר למתן טיפול בדלקת. שכן כאמור, קיימת תמימות דעים בין המומחים (הגם שד"ר דורי ניסה לעמעם את קביעתו זו), כי על הנתבע היה להימנע מביצוע העקירה באותו מועד. היה עליו לטפל בכאב, לצייד את התובע במרשם לאנטיביוטיקה ולבצע את העקירה רק בחלוף יומיים-שלושה.

50. בנוסף, בהעדר כל מידע ברשומה הרפואית על אופן ביצוע העקירה, תוצאותיה ומצב השן בשליפתה, על אף שהדבר מתחייב לפי הנוהל, לא ניתן לקבוע כי הנתבע ביצע את הבדיקות הנדרשות בטרם העקירה בניסיון להתחקות אחר העצב המנדיבולרי (האחראי לתחושה של השליש התחתון בפנים ומשפיעה על תנועות הלעיסה, הנשיכה והבליעה) ולהימנע מפגיעה בו, והנטל להוכיח כי עשה זאת מוטל עליו, בשים לב למחדל שבניהול הרשומה הרפואית.

51. מהרשומה הרפואית גם לא ניתן לדעת אם מדובר היה בשן כלואה, שאז הייתה נדרשת זהירות יתרה, כשלפי ד"ר ברק אף דרשה ביצוע בדיקת CT (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 8), אם לאו. גם פרופ' שמידט עמד על החשיבות שיש למנח השן ויחסה לעצב המנדיבולרי, שעה שבאים לבצע עקירה של שן בינה (עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 23).

52. משכשל הנתבע בניהול הכרטסת הרפואית, לא ניתן להתחקות אחר היקף הזיהום בשן שעקר, ולא אחר מנח השן שעקר, ודוקטרינת הנזק הראייתי, מעמידה את העדר יכולת זו, לחובת הנתבע. ובהעדר צילום, בין אם בשל כך שהוא כלל לא בוצע ובין אם בשל כך שהוא לא נשמר, לא ניתן לדעת אם מדובר היה בשן כלואה אם לאו. ומכאן, יש לקבוע כי הנתבע התרשל בביצוע העקירה וברשלנותו גם פגע בעצב.

53. בנסיבות אלו, שהנתבע התרשל בטיפול בתובע, אין מקום להשית אשם תורם כלשהו על התובע, בפרט כשאין כל בסיס לטענה כי הוא השתהה בקבלת טיפול ולא פעל כמצופה ממנו. אין כל בסיס ראייתי לטענות ב"כ הנתבע בסיכומיו כי האשמה רובצת לפתחו של התובע אשר לא הפסיק את העישון הכבד ונהג בהרגלי היגיינה לקויה, ולא היה מקום להעלות טענות אלו.

שאלת הקשר הסיבתי

54. באשר לקשר הסיבתי שבין מחדלי הנתבע לנזק שנגרם לתובע, הן ד"ר ברק והן פרופ' שמידט היו תמימי דעים כי קיים קשר בין ביצוע העקירה במועד ביצועה לבין הזיהום שהתפתח בעקבותיו לתופעות הקיימות כיום אצל התובע במערכת הלעיסה והירידה בתחושה ובטעם. פרופ' שמידט קבע במפורש, כי כל מה שהתרחש וכל מה שהתפתח היה כתוצאה ישירה מהעקירה שלא במועד ושל פיזור הזיהום בעקבותיו. גם, סינדרום למייר שאובחן אחרי העקירה הוא כתוצאה של מחדל זה של הנתבע.

55. אכן, סינדרום למייר הוא נדיר בכלל ובפרט לאחר זיהום שמתפשט לאחר עקירת שן בינה, אך על רופא מוטלת החובה לעשות את הנדרש כדי להימנע גם מתסבוכת נדירה, ככל שהיא צפויה (דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721 (2003)). מה גם, שהעובדה כי התפתחות סינדרום למייר לאחר עקירת שן בינה היא נדירה, נובעת בין היתר מכך כי ברוב רובם של המקרים (למעט מקרים בהם הרופא התרשל) במקרה של קיומה של דלקת חריפה סביב השן, לא מבוצעת עקירה בטרם מתן טיפול אנטיביוטי אפקטיבי, וממילא אין זיהום שיכול להתפתח לסינדרום למייר. צודק ב"כ התובע בסיכומיו, כי רופא שיניים סביר חייב לצפות כי בעקירת שן בינה מודלקת ישנו סיכון לפיזור הזיהום למחזור הדם, ואין נפקא מינה, אם בעקבות אותו זיהום, שניתן היה למנוע בנקל, התפתחה תסמונת זו או אחרת. במקרה זה, לוּ היה פועל הנתבע כפי שמצופה מרופא סביר ונמנע מביצוע העקירה באותו מועד שהיא בוצעה, לא היה מתרחש אותו סיבוך נדיר. כאמור, המומחים ציינו כי בשום אופן לא מבצעים עקירה שעה שיש דלקת סביב השן, וקודם כל מטפלים בדלקת. רופא סביר, היה אפוא, צריך לצפות כי ביצוע עקירה בטרם טיפול בדלקת עלולה לגרום סיבוכים כתוצאה מהזיהום, ובכלל זה גם סיבוך נדיר.

56. עם זאת, פרופ' שמידט קבע בחוות דעתו, כי רק את ההגבלה בפתיחת הפה ואת הפגיעה בתחושה, בטעם ובלעיסה, ניתן לקשר לעקירה ולסיבוך שנגרם ממנה, יהא זה "סינדרום למייר" או כל סיבוך אחר. את הנכות שנגרמה כתוצאה מהעקירה אמד פרופ' שמידט ב-23.4% משוקללת לצמיתות (10% בגין הפרעה בינונית בלעיסה; 10% בגין פגיעה בינונית בפעילות עצבי המוח עם הפרעות תחושתיות ניכרות; 3% בגין הגבלת תנועה קלה במפרק הטמפורומנדיבולרי הפוגעת בפתיחת הפה; ו-2.5% בגין הפגיעה בחוש הטעם).

57. איני רואה סיבה שלא לקבל את חוות דעתו של ד"ר שמידט. ההלכה היא, כי משמונה מומחה על ידי בית המשפט על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, לא יטה בית המשפט לסטות מממצאיו של המומחה, כל עוד אין סיבה בולטת לעין לעשות זאת (ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (פורסם בנבו, 31.12.88); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936 (2002)). ככלל, נוהג בית המשפט להעדיף את חוות הדעת של המומחה האובייקטיבי מטעמו על פני חוות הדעת של המומחים מטעם בעלי הדין, בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן, שכן מדובר במומחה ניטראלי, שאין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים (ראו: ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (פורסם בנבו, 21.07.03)). הדבר מקבל משנה תוקף במקרה זה, בו חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לא נסתרה. פרופ' שמידט נחקר על חוות דעתו, ולא נדרש לעניין אחוזי הנכות, וממילא קביעותיו בעניין זה נותרו על כנן. הנכות שנקבעה על ידו בתחומי מומחיותו, קרובה לנכות הצמיתה שנקבעה על ידי ד"ר ברק, מומחה מטעם התובע, אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 25.87%. ד"ר דורי, אמנם טען כי אין מקום לפסוק נכות צמיתה בגין ההפרעה התפקודית בפרקי הלסת ושרירי הלעיסה, שכן זו תבוא על פתרונה באמצעות טיפולי פיזיותרפיה. ברם, קביעתם של ד"ר ברק ופרופ' שמידט כי טיפולי פיזיותרפיה אינם יעילים במקרה זה (וכדלהלן), מקובלת עלי, ואיני רואה מקום שלא להעדיפה על פני עדותו של המומחה מטעם התובע. מה גם שפרופ' שמידט בדק את התובע מאוחר מכל המומחים שבדקו אותו, כשלוש שנים לאחר האירוע.

58. באשר לנכות בגין הפגיעה בחוש הטעם, הן המומחה מטעם התובע והן פרופ' שמידט קבעו נכות זו, ואין מקום לטענת ד"ר דורי כי הדבר אינו בתחום מומחיותם. גם פרופ' בן חור תמך בקביעותיו של פרופ' שמידט באשר לפגיעה בחוש הטעם והריח. מכל מקום, אין מחלוקת של ממש כי התובע נפגע בחוש הטעם והריח, ויש לייחס לו נכות בשל כך.

59. ד"ר ברק ציין, כי ההגבלה שיש לתובע בפתיחת הפה, היא תוצאה מהזיהום שהתפשט לחללים הבין שריריים, ועל כן מדובר בהגבלה שבדרך כלל נמשכת ואינה באה על פתרונה בטיפולי פיזיותרפיה. זאת להבדיל, מהגבלה שבאה כתוצאה משטף דם פנימי (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 17). בניגוד לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, פרופ' שמידט לא אישר את טענת ד"ר דורי כי טיפול פיזיותרפי היה מרפא את ההגבלה בפתיחת הפה. אדרבה, מסקנתו של ד"ר ברק בעניין זה הייתה מוסכמת על פרופ' שמידט, שציין כי קשה לצפות שיפור במידת הפתיחה אצל התובע (עמ' 3 לחוות הדעת, פיסקה 3). איני רואה מקום שלא לקבל את עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שמידט, גם בעניין זה.

60. באשר לנכות הנוירולוגית. אכן, פרופ' שמידט ציין כי את הסחרחורות, כאבי הראש והנימול ביד וברגל שחווה התובע מדי פעם, לא ניתן לקשור לעקירה של השן. ברם, המומחים בתחום הנוירולוגיה לא נחקרו בבית המשפט, ולא עומתו עם טענה זו, ואין אפוא, מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום זה, פרופ' בן חור, אשר גם הוא סבר כי לא ניתן להכיר בכאבי הראש מהם סובל התובע כנובעים מהעקירה ומה שארע בעקבותיה, כי אם בשיעור מזערי של 5%.

61. מכאן, כי יש לקבוע את נכותו המשוקללת של התובע כתוצאה מהעקירה, על שיעור של 27.23%.

בטרם אדון באומדן הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מרשלנות זו, אתייחס לטענה בדבר העדר הסכמה מדעת לטיפול.

שאלת קיומה של הסכמה מדעת

62. סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע כי על מנת לקבל הסמכה מדעת של מטופל יש למסור לו מידע הכולל: אבחנה, פרוגנוזה, תיאור הטיפול, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכונים, וכן סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים.

63. התובע העיד, כי עובר לטיפול, הנתבע לא הסביר לו על הטיפול, על מהותו, על כאבים צפויים או סיבוכים אפשריים. הוא לא הזהיר אותו מסיכונים כלשהם. עוד העיד התובע, כי הנתבע לא החתים אותו על טפסים כלשהם ולא הציג לו מידע כלשהו בכתב אודות הטיפול.

64. הנתבע אכן העיד כי הסביר לתובע את ממצאי הבדיקה ואת הטיפול אותו הוא מציע לו, סיכוניו, סיכוייו והשלכותיו. לדבריו, הוא הסביר לתובע כי הוא עלול לסבול מכאב, מדימום, מנפיחות, ומהתפתחות זיהום. ברם, הוא הודה כי לא מסר אותם לתובע בכתב, ואישר כי התובע לא חתם שהוא מבין את הסיכונים והסיבוכים (עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 32). למעשה, הוא גם אישר בעדותו בבית המשפט כי אין לו במרפאה טופס הסכמה. כן אישר, כי במקרה של עקירה אין לו טופס ייעודי המסביר למטופל את הסיבוכים האפשריים.

65. משעה שהנתבע לא החתים את התובע על טופס הסכמה כמתחייב, אין כל תשתית ממנה ניתן ללמוד כי הנתבע אכן הסביר לתובע אודות הטיפול, הסיבוכים והסיכונים האפשריים ועוד, או כל מידע רלוונטי אחר הנוגע לטיפול.

66. בסיכומיו, ביקש ב"כ הנתבע מבית המשפט להסיק כי בוודאי פרט הנתבע בפני התובע את אופן הטיפול והשלכותיו, מתוך "ניסיון החיים והשכל הישר". לדבריו, לא ייתכן כי התובע לא שאל את הנתבע ולוּ שאלה אחת אודות הטיפול וסיכויי הצלחתו. ברם, לאמיתו של דבר, ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי רופא מטפל אמור לפעול בהתאם לדין ולכללים, הן בכל הנוגע למידע שעליו למסור ורישומו, הן בקבלת הסכמת המטופל בכתב, והן בקשר למידע שעליו לפרט ברשומה הרפואית. ניסיון החיים מלמד כי יש מקרים, אמנם בודדים, בהם רופאים אינם ממלאים אחר חובות אלו. מקרים אלו מגיעים לא פעם לבית המשפט. וחומר הראיות, מלמד כאמור, כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים שלא נעשה מה שניסיון החיים והשכל הישר מחייב לעשות.

67. ב"כ הנתבע גם טען בסיכומיו כי אין די בהוכחה כי הופרה חובת היידוע, ועל התובע להוכיח כי לוּ היה מקבל את מלוא המידע הרלוונטי, היה מסרב להסכים לטיפול. ברם, במקרה זה די פשוט להניח כי אם הנתבע היה מציג בפני התובע את המידע הקיים, עליו כאמור לא הייתה מחלוקת, כי קיומה של דלקת דורש טיפול בה עובר לביצוע העקירה, בוודאי לוּ היה מסביר לו את הסיכונים שבביצוע עקירה בטרם טיפול בדלקת, התובע, כמו כל מטופל סביר אחר (ראו: ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל, פ"ד נג(4) 526 (1999)), לא היה מסכים לביצוע העקירה טרם הטיפול בדלקת. על זאת יש להוסיף, כי בהעדר צילום, לא ניתן היה ליתן מידע שלם לתובע וממילא לא ניתן היה לקבל הסמכה מודעת.

68. בשולי עניין זה אציין, כי לא מצאתי מקום להטיל ספק במהימנות התובע בכל הנוגע לטיפול שקיבל. דו"ח החקירה שנערך על ידו, ככל שנערך, נועד לצרכי ההליך המשפטי וממילא לא הייתה כל חובה להציגו בבית המשפט, ואיני סבור כי עדותו של חברו שליווה אותו לטיפול היה בה כדי להועיל דבר, בשים לב לכך, כי לפי עדותו של התובע, שלא נסתרה על ידי הנתבע, החבר המתין לו מחוץ לחדר הטיפולים.

69. המסקנה היא אפוא, כי לא הוכח שהנתבע העמיד את התובע על מהות הטיפול, הסיכויים והסיכונים, בין היתר בסיכון שבביצוע העקירה בטרם טיפול בדלקת, וכפועל יוצא מזה לא יכולה הייתה להינתן הסכמה מודעת, וממילא לא ניתנה הסכמה שכזו.

מכאן לאומדן נזקי התובע.

אומדן הנזק

הנכות התפקודית

70. אין ספק, כי התובע עבר תקופה קשה לאחר הטיפול במרפאת הנתבע. הוא היה מאושפז במחלקה הנוירולוגית, כשהוא מתקשה לאכול, לשתות ולדבר, ונדרש לטיפולים מרובים (ת/14 – ת/90). הוא סבל ממספר בעיות נוירולוגיות, ביניהן, כאבי ראש חזקים, סחרחורות, וחוסר תחושה בגפיים. הוא היה מאושפז 15 ימים, ורק לאחר מכן שוחרר לביתו. ואולם, גם בשלב זה הוא המשיך לסבול מתופעות דומות ומכאבים דומים (ת/22, 24, 28, 51, 53, 48, 49, 50, 69), טופל בקופת חולים ואף נדרש לאשפוזים נוספים. הוא נדרש לטיפול במרפאת כאב (ת/56, 59, 67), בין היתר כדי לצמצם את תועפות הלוואי של הטיפול התרופתי שקיבל, והחל לקבל טיפול בקנאביס (ת/72, 73, 74, 76, 88, 89, 90), טיפול לו הוא נזקק עד היום (ת/91 – ת/94).

71. התובע טען, כי עד היום הוא סובל מכאב קבוע בצד שמאל של הפנים, מכאבי ראש, מבחילות, מסחרחורות, מהגבלה בתנועות הלסת התחתונה, ממגבלה בפתיחת הפה ומכאבים הנלווים ללעיסת מזון קשה.

72. הנה כי כן, על פניו נכויותיו של התובע אינן כאלו המגבילות את כושר פעולתו, שכן הן בעיקר מגבילות את תנועותיו בפנים, ולא בגפיים וכיוצא בזה. ברם, כפי שעלה מעדותו של התובע שנתמכה גם בקביעותיו של פרופ' שמידט, המגבלות של התובע מסיבות לו כאב משמעותי. כאב זה, שנובע מלא מעט מגבלות, הגם שרובם באזור הפנים, הפך לשגרת יומו של התובע, והוא מביא לפגיעה תפקודית. גם אם התובע נוטל תרופות ואף משתמש בקנאביס לשיכוך כאביו, אין ספק כי הכאב משפיע על תפקודו של התובע, שאף אושפז לא פעם ונזקק ללא מעט טיפולים בכאבים אלו. יש לזכור גם, כי הגם שהשימוש בקנאביס מפחית את עוצמת כאביו של התובע ומשכם, השימוש בקנאביס עצמו יש בו כדי להשפיע על יכולת התפקוד של התובע, ומגביל את אפשרויות התעסוקה שלו.

73. התובע, נפגע בהיותו צעיר לימים. אכן, חודשים ספורים לפני האירוע הוא החל לעבוד בשיפוצים, עבודה שהוא בוודאי יתקשה לעשות בשים לב למגבלות הכאב שיש לו, אך כפי שציין גם ב"כ התובע בסיכומיו, התובע היה ב"ראשית דרכו המקצועית", ומשום כך, ניתן להניח כי הוא יכול לממש את יכולת התפקוד שלו, במסגרת עבודות שונות, ככל שייבחר לעשות זאת, שכן עד עתה – שבע שנים מהאירוע - הוא בחר שלא לעבוד כלל, למרות שמגבלותיו אינן מצדיקות זאת.

74. בנסיבות אלו, יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע אך בשים לב לכאב שהיא מסה לו ולא בהתאמה מדויקת לנכותו הרפואית. פשיטא, כי אין מקום להביא בחשבון את הנכות בגין אובדן חוש הטעם והריח כחלק מהנכות התפקודית, שכן היא אינה בעלת השפעה תפקודית כלשהי במקרה זה, גם לא בהיבט של הכאב. בשים לב לאמור, אני קובע מעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 20%.

אובדן שכר לעבר

75. התובע לא שב למעגל העבודה עד היום, בחלוף כשבע שנים מהאירוע. בשים לב לשיעור נכותו, אין מקום לתלות זאת בנכותו. יש לציין בהקשר זה את חוות הדעת הרפואית של רופא המוסד לביטוח לאומי, שערך אבחון לתובע ביום 27.01.15 (בתוך נ/3), וקבע, כי אין לליקויים של התובע השפעה על כושר העבודה שלו. גם בחוות דעת נוספת של רופא המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.07.16 (גם זו בתוך נ/3) בה הומלץ על דרגת אי כושר בשיעור 65% מיום 1.08.16, צוין כי התובע יכול לעבוד בעבודה פקידותית, במשרה חלקית שאינה דורשת מאמץ. התובע טען, כי מצבו הרפואי לא איפשר לו לחזור לעבודה בשיפוצים. אפשר שבזה הצדק עמו. ואולם, הניסיונות למצוא עבודה אחרת, זכו אך לאמירה קצרה וכוללנית בתצהירו (סעיף 39), לפיה "לא הצלחתי למצוא עבודה אחרת". בכך אין די, בשים לב לתקופה הארוכה שחלפה מאז האירוע, ובשים לב לשיעור נכותו והשלכותיה התפקודיות.

76. איני סבור אפוא, כי נכון לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי עבור כל התקופה שעברה מאז האירוע ועד היום בשיעור של 20%, שכן משבחר שלא לעבוד, לא נגרע שכרו. לצד זאת, ההנחה היא כי תחילה סבר התובע כי הוא עוד יוכל לשוב לעבודתו בשיפוצים, ועבר לא מעט זמן עד אשר עלה בידו להגיע למסקנה כי לעבודה זו הוא לא יוכל לשוב. בשל העדר השכלה וניסיון בעבודה אחרת, הדעת נותנת כי היה לוקח לו ממילא לא מעט זמן למצוא עבודה אחרת שתהלום את מצבו הכללי והרפואי. לכן, לתקופה שלאחר האירוע נכון לפסוק לתובע פיצוי בגין אובדן השכר כולו, ולתקופה שלאחר מכן, אין הצדקה לפסוק לו אובדן שכר לפי נכותו התפקודית, שכן הוא בחר שלא לשוב לעבודה כלשהי, ולו באופן חלקי.

77. באשר לשכרו של התובע בתקופה שלפני האירוע. ב"כ התובע טען לשכר בסך של 7,758 ₪ לחודש בממוצע, ואילו ב"כ הנתבע טען לשכר בסך של 5,092 ₪ בממוצע. המחלוקת נעוצה בדרך חישוב השכר החודשי לשנת 2012 מתוך השכר הכולל של אותה שנה – האם יש לחלקו ב-12 חודשים או רק באותו מספר חודשים בהם התובע עבד (9 כגרסת ב"כ התובע בסיכומיו או 8 כפי שעולה מתוך המסמכים).

78. דא עקא, שאין כל הצדקה לערוך חישוב על יסוד שנת 2012, שברובה עבד התובע כשכיר, ויש לערוך את החישוב של השכר החודשי הממוצע לפי הכנסתו של התובע בחודשים הסמוכים לעקירה, בהם עבד כעצמאי. הכנסתו ב-4.5 החודשים עד לעקירה (ולא 5.5 כנטען בסיכומים) עמדה על סך של 24,000 ₪, ובממוצע חודשי על סך של 5,333 ₪.

79. אכן, לתובע לא נקבעו נכויות זמניות ולא צורפו אישורי מחלה, למעט אישור ל-30 ימי מנוחה שניתנו לו בסיום האשפוז בבית החולים "שיבא" ביום 4.06.13. ואולם, כאמור, ההנחה היא שנוכח כאביו הוא לא יכול היה לחזור לעבודתו בבנייה ושיפוצים בחודשים הקרובים לעקירה ולאשפוז שבא בעקבותיה. לכן יש לפסוק לתובע אובדן שכר מלא לתקופה של חצי שנה מאז הטיפול, הכוללת גם את אותם ימים בהם התובע אושפז או טופל במשך השנים.

80. ביחס לתקופה שלאחר מכן, אין הצדקה לפסיקת פיצוי כלשהו, שכן, כאמור, התובע בחר שלא לשוב לעבודה כלל, גם בעבודה כזו התואמת את נכותו, וגם לא בהיקף כזה התואם את נכותו. ממילא, לא נגרם לו כל הפסד.

אני פוסק אפוא, לתובע אובדן שכר לעבר בסך של 32,000 ₪.

אובדן שכר לעתיד

81. באשר לעתיד, יש להניח ולקוות שהתובע כן ישוב לעבודה כלשהי, ועל כן יש לפסוק לו פיצוי בהתאם לנכותו התפקודית, כנגזרת מהשכר הממוצע במשק. זאת, הן בשים לב לגילו הצעיר של התובע, לעובדה כי עתה בשל נכותו הוא לא יוכל לעבוד בתחום השיפוצים, ובשים לב לכך שלמעשה, אך בסמוך לטיפול הוא פתח את עסקו העצמאי והחל את דרכו בתחום זה, וההנחה היא כי אם היה ממשיך לעבוד בעסק זה, שכרו היה משביח והולך. בנסיבות אלו, אין מקום לערוך את החישוב כעובד עצמאי אלא כעובד שכיר, היינו עד גיל 67, ובד בבד להוסיף על אובדן השכר גם אובדן הפרשות פנסיוניות וסוציאליות.

82. מכאן, כי התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן שכר לעתיד בסך של 637,953 ₪ (11,495 ₪ [שכר ממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון ליום 4.08.20] X 20% [נכות תפקודית] X 246.659 [מ.ה. עד לגיל 67] = 567,069 ₪, ובתוספת 12.5% [70,884 ₪]).

הוצאות רפואיות

83. התובע טען, כי נכותו הביאה אותו להתאשפז מספר פעמים, וכי נאלץ להוציא הוצאות לרכישת משככי כאבים רבים, ובכלל זה גם קנאביס. לאחר העקירה, הוא גם נדרש לרכישת מזון רך, שכן לא יכול היה לאכול מזון אחר. לדבריו, הגם שהוא מבוטח בביטוח בריאות, הוא עדיין נושא בדמי השתתפות עצמית בביקורי רופאים, וברכישת תרופות.

84. מנגד, הנתבע טען כי הקבלות מבית החולים "שיבא" הם למעשה בגין פיקדונות שהפקיד התובע עד להמצאת התחייבויות, והתשלום הושב לו לאחר שהגיש לבית החולים התחייבויות מקופת החולים. ביחס לשאר הקבלות לא הוברר הקשר שלהן לעקירה. באשר לקנאביס נטען, כי לא הוגשה חוות דעת רפואית לפיה התובע נזקק לקנאביס רפואי, ואף מומחי בית המשפט לא קבעו כי הוא נדרש לכך ולא המליצו על שימוש בקנאביס.

85. הוצאות בגין טיפולים רפואיים ותרופות הינן נזק מיוחד ודורשות הוכחה. התובע צרף קבלות אודות רכישת תרופות, לא את כולן ניתן לקרוא, וקבלות נוספות בגין תשלומים לבית החולים "שיבא". צודק ב"כ הנתבע, כי לא היה מקום לדרוש את התשלומים לבית החולים "שיבא", תשלומים שהושבו לתובע לאחר שמסר לבית החולים התחייבויות מקופת החולים. התובע גם זכאי לטיפולים רפואיים ותרופות במסגרת קופת החולים בה הוא מבוטח. אין מקום לפסוק לו בראש נזק זה, אלא סכום על דרך האומדנא בגין השתתפות עצמית בתרופות ובטיפולים, בשים לב לכך כי מדובר בביקורים תכופים ובמשככי כאבים לא מעטים, ובהוצאות במשך שנים רבות. אני אומד נזק זה בסך של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד.

86. באשר לקנאביס. התובע טען להוצאות בגין השימוש בקנאביס בסך של כ-500 ₪ לחודש. הוא צרף את רישיונות השימוש שהנפיקה לו היחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות, כפי שעולה מתעודת עובד ציבור של גב' טלי ממן מהיחידה לקנאביס רפואי במשרד הבריאות, וכן את טופס הבקשה בו צוין כי השימוש אושר בשל "מצב לאחר טרומבוזיס וורידי צווארי ומוחי ב-2013 על רקע סינדרום למייר משנית לזיהום ברקמות הרכות סמוכות ומאז פיתח סינדרום חמור של כאבי ראש חמורים אינטרקטביליים. כנראה תסמונת כאב משנית לפגיעה הסטורקטורלית בראש" (ת/91 - ת/93).

87. מכאן, כי השימוש בקנאביס ניתן לתובע בשל כאבי ראש, אשר כאמור, פרופ' שמידט קבע, כי לא ניתן ליחסם לעקירה, וגם פרופ' בן חור קבע כי רק 5% נכות יש לקבוע לתובע בשל כאבי ראש כתוצאה מהעקירה. לכן, ככל שהתובע נזקק לשימוש בקנאביס בשל כאבי ראש חזקים, ובלשונו של ד"ר רועי שיינפלד החתום על טופס הבקשה לרישיון שימוש בקנאביס רפואי: "סינדרום חמור של כאבי ראש חמורים", אין מדובר בכאבי ראש שהם תוצאה של העקירה. אכן, במסמך צוין כי הסינדרום של כאבי הראש הוא בהמשך לעקירה. ברם, הקביעה הרפואית של פרופ' שמידט אינה כזו, כאמור. לכן, אין הצדקה לחייב את הנתבע בתשלום עבור השימוש בקנאביס, לא בעבר ולא בעתיד. מה גם, שיש צדק בטענת ב"כ הנתבע, כי בכל מקרה, המומחים מטעם בית המשפט לא קבעו כי התובע נזקק לשימוש בקנאביס רפואי.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

88. התובע טען, כי בתקופה בה היה מאושפז לאחר העקירה, הוא נזקק לעזרה רבה, בכל התפקודים. עזרה אותה קיבל מבני משפחתו ומחבריו. גם כששב לביתו, הוא נזקק לעזרה, ואשתו ואמו דאגו להכין לו מזון רך, הסעתו לטיפולים רפואיים וסיוע בביצוע פעולות הדורשות הפעלת כוח ומאמץ פיסי, בעיקר בעת התקפי כאבים. לאחר גירושיו, נפל נטל העזרה על אמו בלבד. נתבקש לפסוק לו בראש נזק זה סך של 50,000 ₪.

89. מנגד, הנתבע טען כי התובע לא הצטייד בעדות גרושתו אשר לטענתו סעדה אותו אחר העקירה, ואילו האֵם, שהתייצבה למתן עדות, לא הציגה ראיות, בדמות תלושי שכר, שיש בהם להעיד על היעדרותה מהעבודה בתקופה הרלוונטית לצורך מתן סעד לבנה.

90. איני סבור כי יש לבוא חשבון עם התובע על כך שלא הצטייד עם עדות גרושתו, במקרה זה. מאידך, ככל שנתבקש להוכיח אובדן שכר משמעותי של האֵם לאחר העקירה, אכן היה צורך להציג פגיעה בשכרה באמצעות תלושי השכר שלה. עם זאת, ההנחה היא כי בתקופה בה הוא היה מאושפז, וזמן קצר לאחריה, הוא נדרש לעזרה החורגת מעזרה רגילה הניתנת בין בני משפחה. נכותו אמנם ברובה הגדול אינה תפקודית. ברם, כאמור, מדובר בכאבים משמעותיים, שיש בהם להשליך על התפקוד, ואף שלא הובאו ראיות לקבלת עזרה בשכר עד היום, יש לפסוק פיצוי על דרך האומדנא, בשל הצורך בעזרה ברבות השנים, בשים לב לכאבים התכופים והמשמעותיים. אני פוסק אפוא לתובע בראש נזק זה סך של 6,000 ₪ לעבר וסך של 30,000 ₪ לעתיד.

כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה

91. התובע אמד את נזקו בראש הנזק של כאב וסבל בסך של 350,000 ₪ ובנוסף ביקש לפסוק לו פיצוי בסך נוסף של 150,000 ₪. זאת, בשל הפגיעה באוטונומיה שלו להחליט אם לקבל את הטיפול אם לאו, בשים לב שהנתבע לא מסר לו מידע אודות הסיכונים שקיימים בביצוע הטיפול, אודות טיפולי חלופיים, ואודות האפשרות לבצע את הטיפול בעוד מספר ימים לאחר טיפול בדלקת באמצעות אנטיביוטיקה. ובשל כך, שהסכמתו המודעת של התובע לטיפול, לא ניתנה כפי שנדרש בדין.

92. מנגד הנתבע, אמד את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל בסך של 25,000 ₪, וטען כי אין לפסוק פיצוי נוסף בגין הפגיעה באוטונומיה לצד הפיצוי בגין כאב וסבל.

93. ואכן, ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה נתפס כראש נזק שיורי, מקום בו לא ניתן להעניק לתובע פיצוי בגין התרשלות בטיפול או בגין אי הסכמה מודעת לטיפול בשל העדר קשר סיבתי להחלטה. "יש לראות את הפגיעה באוטונומיה כחלק בלתי נפרד מהנזק הלא ממוני וכראש נזק המסתופף תחת בית האב של כאב וסבל במסגרת הנזק הלא ממוני, תוך התחשבות במגוון התחושות הנובעות מהפגיעה באוטונומיה" (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.18); ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (פורסם בנבו, 3.09.15)).

94. התובע אושפז למשך שבועיים. נכותו מורכבת ממגבלות לא מעטות, בין היתר בתנועות הלסת ובאובדן תחושה בצד שמאל של הפנים. הוא איבד את חוש הטעם והריח. מדובר בנזק שאינו ממוני משמעותי. אני פוסק לו אפוא בראש נזק זה של כאב וסבל בכללו גם נתתי דעתי על הפגיעה באוטונומיה, סך של 180,000 ₪.

ניכויים

95. באשר לניכוי הקצבאות שמקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי. התובע טען, כי אין מקום לנכות דבר מהפיצוי המגיע לו, שכן הם משולמות לתובע ללא כל קשר לנזק שהסב לו הנתבע.

96. מנגד, הנתבע טען כי התגמולים שמשלם המוסד לביטוח לאומי לתובע הם לאור התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי בשל נזקיו מהעקירה.

97. ואכן, בבקשה למימוש זכויות בנכות כללית שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי ביום 28.07.13 (נ/3) הוא ציין כי מצבו הבריאותי בגינו מוגשת הבקשה הוא תוצאה של עקירת השן. בתשובה לשאלה (בעמ' 2 לטופס): "האם נכותך נגרמה מהתאונה" השיב התובע: "כן – רשלנות רפואית". למעשה, גם בתשובה לשאלה שהופנתה אליו בשאלון מטעם הנתבע (נ/2), כשנשאל התובע, האם קיבל כספים ממקורות שונים עקב התאונה ונתבקש לפרטם, השיב התובע "כן, הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי, מחלקת נכות כללית, סניף רחובות, נבדקתי על ידי ועדה רפואית ונקבעו לי נכויות" (תשובה לשאלה 27). כך גם אמר התובע למומחי המוסד לביטוח לאומי, כפי שהדברים מובאים מפיו בדו"ח האבחון הרפואי שנערך ביום 26.08.13 (בתוך נ/3): "עברתי עקירת שן. היה אבצס משמאל וחסימת עורקים. יש נימול בידיים וברגליים. זרם בלשון וטעם ברזל. מתעייף מאוד מהר. חצי פה לא מרגיש טעם. כאבי ראש. סחרחורות. מרגיש לחץ בלסת".

98. ואמנם, הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 68% למשך שנה, החל מיום 21.05.13, הוא היום בו אושפז התובע בבית החולים "שיבא", כשבוע לאחר העקירה. בסופו של יום הועמדה הנכות הצמיתה על שיעור של 52%. לא נזכר במקום כלשהו, כי מדובר בנכות שמקורה אחר מאשר העקירה. העובדה שבדוחות מאוחרים יותר לא פורטו הסיבות לנכות, אינה מעלה ואינה מורידה.

99. אכן, מומחי המוסד לביטוח לאומי קבעו את שיעור הנכות בגין כאבי ראש ובגין פקקת, בעוד המומחים בהליך זה קבעו אחרת ביחס לשיעור הנכות. ברם, כך הוא פעמים רבות, שיש פער בין קביעות מומחי המוסד לביטוח לאומי לבין מומחי בית המשפט, פעמים לכאן ופעמים לכאן. הקביעות המחייבות בהליך זה, הם קביעות בית המשפט, בהתאם לחוות הדעת שהוגשו בהליך זה וכדלעיל. אכן, מומחים אלו לא קבעו לתובע נכות כה גבוהה בשל כאבי ראש כתוצאה מהעקירה והאירוע בעקבותיה, ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שבפועל, התובע קיבל כספים על סמך קביעות מומחי המוסד לביטוח לאומי בשל נזקיו מהעקירה, ובכך פוצה בגין הנזקים שנקבע בהליך זה שהם תוצאת העקירה. לא הונחה תשתית כלשהי כי הפיצוי שהתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי, הוא בגין נזקים אחרים, או מצב קודם לעקירה. אדרבה, כאמור, מכלול המסמכים מלמדים כי הנכות בגינה קיבל ויקבל התובע תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, היא כתוצאה מהעקירה.

100. יש לנכות אפוא, את התגמולים שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, אלו מגיעים, כך לפי חוות הדעת האקטוארית, שלא נסתרה, לסך של 1,490,707 ₪ (מוצג 4 בתיק המוצגים של הנתבע).

101. עם זאת, מאחר והתובע פנה למוסד לביטוח לאומי, בהודעה לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (ת/192 – ת/195), התובע זכאי לפיצוי בשיעור של 25% מנזקו. הוא אמנם פנה לראשונה, רק בחודש נובמבר 2017, כשהתביעה הוגשה למעלה משלוש שנים קודם לכן, בחודש אוגוסט 2014, כשבסעיף 300(ד) לחוק הנזכר נקבע כי ההודעה תישלח "תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעת המוסד והזכאי לגמלה". ברם, מטרת ההודעה למוסד לביטוח לאומי, היא לתת למוסד לביטוח לאומי אפשרות לכלכל את צעדיו ולאפשר לו להצטרף לתביעה ולאחד את תביעתו עם תביעת הניזוק (ראו: ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21 (1984); ת"א (מחוזי-מרכז) 35017-03-10אמור נ' אבן קיסר שדות ים בע"מ (פורסם בנבו, 22.12.13)). מטרה זו התקיימה בענייננו, על אף חלוף הזמן מהגשת התביעה עד למסירת ההודעה. שכן, בשלב בו נמסרה ההודעה למוסד לביטוח לאומי, בחודש נובמבר 2017, טרם התקיים דיון כלשהו בהליך, וטרם התיישנה התביעה. המוסד לביטוח לאומי ידע אפוא, על ניהול התביעה ויכול היה להצטרף אליה בשלב שבו קיבל את ההודעה.

סיכום

102. סך נזקיו של התובע כתוצאה מהעקירה הם כלדלהלן:

אובדן שכר לעבר - 32,000 ₪

אובדן שכר לעתיד - 637,953 ₪

הוצאות רפואיות - 30,000 ₪

עזרת צד ג' בעבר - 6,000 ₪

עזרת צד ג' בעתיד - 30,000 ₪

נזק שאינו ממוני - 180,000 ₪

סה"כ - 915,953 ₪

כאמור, יש לנכות מהפיצוי את התגמולים בסך של 1,490,707 ₪, והמשמעות היא שהתביעה נבלעת. התובע זכאי, כאמור, ל-25% מהנזק שנגרם לו, בשל פנייתו למוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 330 לחוק המוסד לביטוח לאומי, ומכאן כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 228,988 ₪.

5129371

54678313הנתבע ישלם אפוא, לתובע, סך של 228,988 ₪, וכן הוצאות בסך של 20,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 53,500 ₪.

ניתנה היום, ז' אלול תש"פ, 27 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.