לקראת הדיון הנוסף המתקרב בבג"ץ ביישוב "מצפה כרמים", ראיתי לנכון להתייחס לפסיקת בגץ האחרונה שקבעה כי על עשרות המשפחות להתפנות, על נשיהם ילדיהם וטפיהם אחר אשר נאחזו בחסות מדינת ישראל בשטח חדש. זאת בניגוד להכרעת ביהמ"ש לעניניים מנהליים, אשר הכריע כי הצדק עם היישוב והחליט להשאירו על כנו.
בפתח הדברים יצויין כי חוק ההסדרה, ההגיוני והמתבקש לטעמי, היה פותר את הסוגיה המשפטית בצורה מוסרית והגיונית המניחה את הדעת ומקדמת את החברה בישראל במסגרת תפקידו המתבקש של המשפט- יישוב סכסוכים ולא העמקתם. לפי חוק ההסדרה, מדינה היתה מעניקה פיצוי בדמות במקרקעין מקבילים באותה איכות לבעל הקרקע המקורי המקורי ככל שיוכיח בעלות פרטי על הקרקע, ובנוסף חלופת פיצוי כספי לבעלים העולה על ערך הקרקע. ממש כמו בהפקעה לצורכי ציבור, כאשר עומדת על הפרק קיומה של קהילה פורחת ומשגשגת אשר קבעה מקומה בשטח ללא שהיו עוררין של בעלים פרטיים שנים רבות, ותוך גושפנקא של המדינה, יש לאפשר הסדרה של היישובים העומדים על הפרק.
אולם בג"ץ החליט כי החוק "אינו חוקתי", [זאת אף שעד היום אין חוקה רשמית מפורטת בישראל, ואין הוראה מפורשת בחוק, לרבות חוק היסוד (עד היום!) המסמיכה את בית המשפט העליון בשבתו כבגץ - לפסול חוקים שנחקקו על ידי הרשות הרשות המחוקקת.]
נשארנו איפוא עם תקנת השוק מיוחדת הקשורה ביהודה ושומרון ובמצבו המשפטי הנוהג. הקניית המקרקעין בתום לב אפשרית לפי סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי קובע :
כשרות עיסקות
5. כל עיסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה ובין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבו בשעת העיסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי.
דהיינו קיים כאן בסעיף מנגנון להעדפה של "הקונה המאוחר על בעל הרכוש" וזאת בהתקיים תנאים מצטברים בדבר (1) קיומה של עסקה במקרקעין; (2) תום לב; (3) וסיווגם של המקרקעין, על פניו, כרכוש ממשלתי.
ההסתדרות הציונית הייתה נציג המדינה שאפשר את ביצוע העסקה.
הדיון המרכזי בבגץ מצפה כרמים נוגע לתום ליבם פקידי הציבור של הממונה לרכוש ממשלתי - וכן של הגוף המיישב - ההסתדרות הציונית.
המחזיקים, המנהל האזרחי וההסתדרות הציונית- שהיתה הועדה המיישבת , כולם טענו כי בשל חלוף השנים הרבות (כ35 שנה!) לא הגיוני לעמוד על תום ליבם של הפקידים.
עוד לפני הדיון המשפטי, יש לציין כי הוא עצמו תמוהה וכרוך בעוול, שכן המערערים בבגץ - רחוקים מלהוכיח זיקה ובעלות. וכך טען גם המנהל האזרחי. ואם כן - המנעות מהחרבת קהילה תוססת בגין איזה מערער שבעלותו עצמה בסימן שאלה, היא בעיני מוצדקת מוסרית לא פחות ממנגנון הפקעת מקרקעין לצורכי סלילת כביש או עבודות ציבוריות אחרות כפי שנהוג בישראל ובעולם כולו.
בגץ קבע כי רשלנות יכולה עדיין להחשב חוסר תום לב. אבל כשקיים פער של מאות דונמים בין הכח שהעניק הצו לבין מה שבפועל העניקה התוכנית ההתיישבותית- יש לקבוע כי הדבר נעשה בחוסר תום לב ולכן לא תחול תקנת השוק, כך לפי הכרעת בגץ.
יצוין כי החלוקה של השטח הקובע מהן אדמות מדינה ומהו רכוש פרטי ביו"ש לקתה באי דיוקים גדולים ולכן קם ב1999 צוות קו כחול שמטרתו היתה לדייק יותר במפות ולקבוע מסמרות מדויקים יותר בנוגע לרכוש הממשלתי לבין אדמות פרטיות.
נשוב לענייננו, מעבר לבעייתיות המוסרית עליה הצבענו בפסיקת בגץ, נראה כי הסטנדרט הקנייני שמוביל בגץ מביא לעיוות הנטלים שבין קונה ומקנה ועושה איזושהיא הקבלה בין תקנת שוק בשוק הפרטי בין שני פרטים לבין מציאות בה המדינה מקנה קניין פרטי לאדם.
מצפה כרמים הוא דוגמה מצויינת מדוע תקנת השוק חייב לחול לכל הפחות כאן. כאשר מדובר על יישוב שפונה ממקומו, הוסדר מחדש ולווה במדויק (כך לפי עדותו של שר הביטחון משה יעלון) בשטח במקום המיועד לתושבים - יש להניח כי התושבים יכולים להסתמך על התנהלות המדינה בעניין ולא לחקור יתר על המידה בשאלת "תום ליבה". האם על ההסתדרות המיישבת ועל התושבים באמת מוטלת החובה לרדת לרזולוציות תחקיריות בשאלת תום ליבם של הפקידים שהרחיבו את תחולת הצו בפועל בכמאות דונמים נוספים, ביניהם שטח מצפה כרמים? האם עליהם לשבת ולבחון את קבלת התהליכים וחלוקת השטח במפות השונות?
בגץ החליט כי גם ההסתדרות וגם הממונה לא היו תמי לב בעיקר על בסיס הפער בין מספר הדונמים בתוכנית לבין כמות הדונמים שנתפסה בצו הצבאי.
בנוסף קבע בגץ כי הממונה לא חשב כי הוא מוכר רשות ממשלתית שכן מדובר בשטח הנמסר בצו צבאי. הנגל אומנם כפר בהנחה זו, שכן לעניין פרשנות הסעיף - ניהול השטח לשם עריכת עסקאות, כמו זו שנעשתה, מול גוף מיישב, היא הליך אשר בוודאי נעשתה תוך מודעות לקיומה של עצמאות בשטח.
ראוי לציין, כי הכלל הנוהג במשפט המנהלי הינו "חזקת התקינות המנהלית" וכן "עצמאות שיקול הדעת". משכך כללי המשפט הנוהג מאפשרים לרשות מרווח טעות לקבל החלטות, מתוך נקודת מוצא של אמון בסוברניות ובמומחיות שלהם, וככל שאין המדובר בכוונת זדון, הרי שאין להניח כי הרשות עשתה מעשה זדוני מרושל לחלוטין. מתוך אותה רציונליות נבקש להתייחס להחלטות שלטוניות מרושלות ככל שיהיו, מתוך נקודת מבט של אמון בדרך קבלתן.
הסקות נסיבתיות המייחסות כוונת זדון לפקידים לפני שלושה עשורים היא לא נקודת מוצא אחידה עם חזקת התקינות המנהלית. על כן סבורני כי הרמת נטל "תום הלב" במקרה של הרשות המנהלית - אמורה להיות קלה למדי..מעין חזקת התקינות המנהלית- כך אנו מניחים תום לב. למעשה ביחס לרשות - עלינו להניח כי הייתה היא תמת לב אלא אם הצד התובע יוכיח כוונת זדון לגזול.
לסיכום, חשוב להסדיר את מצפה כרמים יותר מכל כי:
א. מדובר על יישוב שפונה ויושב יד ביד ממש עם המדינה, טעויות וגם רשלנות חמורה של הממונה לא יכולה להחשב חוסר תום לב וגם לא כאשר מדובר על תוכנית מתאר שאושרה בהליך תקין ולא היו עליה עוררין.
ב. אין בהמנעות מהחרבת יישוב על קהילתו התוססת שום אינטרס פחות מאינטרס הקיים בהפקעת מקרקעין פרטיים לצרכי ציבור במקרה של סלילת כביש או אינטרס ציבורי אחר. ק"ו אשר הבעלים הנטען המקורי לא הוכיח זיקה ברורה וחזקה.
ג. תקנת השוק בנסיבות אלו, היא הפיתרון המשפטי והמוסרי בגדר הרע במיעוטו שהיה ראוי להתקבל. חוק ההסדרה היה פותר את הסוגיה אף ביתר קלות ובאופן מוסרי לכל הצדדים המעורבים. וראוי בשבילו פסקת התגברות מיוחדת.
ד. לענ"ד תקנת השוק של ס' 5 לצו, המסייגת את מסירת הקרקע במציאות של חוסר תום לב של הקונה והממונה המוכר, באה כדי למנוע כוונת זדון מפורשת וברורה לנשל אזרחים ערביים מהקרקע הפרטית שלהם. אין היא באה כדי להערים קשיים על יישוב קיים ומשגשג שאין למישהו שום עוררין עליו אלא בחלוף עשרות שנים!! שוב, חשוב לציין כי גם לחששות אלו אודות תמריצים זדוניים היה ניתן להסיר לו חוק ההסדרה היה עובר. שכן ברי לכל בר דעת שפקיד רע ובעל זדון המבקש לנשל אדם מסוים מאדמתו ומוכן להסתכן במשרתו לשם כך, סביר כי ימנע מכך ביודעו כי אותו קורבן יקבל שטח קרקע חלופית לא פחות טוב משהיה או לחילופין פיצוי בדמות דמי שימוש בשיעור גבוהה ברבע מערכם.
ה. בדיון הנוסף -על בית המשפט יהיה לבחון למעש את אמות המידה הנדרשות לבחינת תום הלב של הרשות. וע"כ יש להעמיד את דרישת תום הלב ביחס לרשות כנקודת מוצא של אמון, מעין "חזקת תקינות מנהלית" אלא אם התובע יוכיח כי הייתה כוונת זדון במכירה. בכך שומרים על נטלי ראיה הגיוניים הן ביחס לצדדים, והן ביחס לקונה שאינו יכול להתחקות אחר הרשות, אשר כלפיה קיימת דרישת אמון המובנית בתוך המשפט הישראלי.
**הכותב הינו עו"ד, בוגר תואר ראשון במשפטים ומדע המדינה (LLB) מהאוניברסיטה העברית וכן מוסמך בעל תואר שני במשפטים (LLM) . האוניברסיטה העברית. מתמחה בקניין רוחני (פטנטים, סימני מסחר וזכויות יוצרים, עיצובים) ונזיקין (נזקי גוף וביטוח לאומי)**
_______________________
***אין לראות באמור במאמר זה ובכלל באתר משום ייעוץ משפטי ואין לראות בדברים הכתובים בו משום תחליף לייעוץ משפטי פרטני אלא דעה אישית ו/או הסבר כללי בלבד. כמובן שאין להסתמך ו/או לפעול בהתאם לאמור לעיל ללא ייעוץ משפטי פרטני מעו"ד***
לפס"ד המלא בבגץ (לפני הדיון הנוסף):
Commentaires